בפרשה נלמד את החשיבות של הכרת נפש האדם, את יכולותיו כמו גם את מגרעותיו.

פרק כז:

א וַֽיְהִי֙ כִּֽי־זָקֵ֣ן יִצְחָ֔ק וַתִּכְהֶ֥יןָ עֵינָ֖יו מֵֽרְאֹ֑ת וַיִּקְרָ֞א אֶת־עֵשָׂ֣ו | בְּנ֣וֹ הַגָּדֹ֗ל וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ בְּנִ֔י וַיֹּ֥אמֶר אֵלָ֖יו הִנֵּֽנִי:
ב וַיֹּ֕אמֶר הִנֵּה־נָ֖א זָקַ֑נְתִּי לֹ֥א יָדַ֖עְתִּי י֥וֹם מוֹתִֽי:
ג וְעַתָּה֙ שָׂא־נָ֣א כֵלֶ֔יךָ תֶּלְיְךָ֖ וְקַשְׁתֶּ֑ךָ וְצֵא֙ הַשָּׂדֶ֔ה וְצ֥וּדָה לִּ֖י צָֽיִד (כתיב צידה) :
ד וַֽעֲשֵׂה־לִ֨י מַטְעַמִּ֜ים כַּֽאֲשֶׁ֥ר אָהַ֛בְתִּי וְהָבִ֥יאָה לִּ֖י וְאֹכֵ֑לָה בַּֽעֲב֛וּר תְּבָֽרֶכְךָ֥ נַפְשִׁ֖י בְּטֶ֥רֶם אָמֽוּת:

מדוע מבקש יצחק מעשיו לצאת לציד כתנאי לקבלת הברכה?

האם אינו יכול, כאבא, פשוט לברך אותו?

אלא שיש לכך סיבה.

יצחק הבין שעשיו עדיין לא מוכן לקבל את הברכה שרצה לתת לו, שכן התכוון לברכו בכל טוב, בדיוק כפי שבירך אח"כ את יעקב:

כח וְיִתֶּן־לְךָ֙ הָֽאֱלֹהִ֔ים מִטַּ֨ל הַשָּׁמַ֔יִם וּמִשְׁמַנֵּ֖י הָאָ֑רֶץ וְרֹ֥ב דָּגָ֖ן וְתִירֽשׁ:
כט יַֽעַבְד֣וּךָ עַמִּ֗ים וְיִשְׁתַּֽחֲו֤וּ לְךָ֙ לְאֻמִּ֔ים הֱוֵ֤ה גְבִיר֙ לְאַחֶ֔יךָ וְיִשְׁתַּֽחֲו֥וּ לְ֖ךָ בְּנֵ֣י אִמֶּ֑ךָ אֹֽרֲרֶ֣יךָ אָר֔וּר וּמְבָֽרֲכֶ֖יךָ בָּרֽוּךְ:

אי אפשר לשים אדם במעמד כה רם אם הוא לא מוכן אליו.

אדם צריך לגדול לתוך התפקיד שהוא נושא.

צריך לגדול לתוך המעמד, שלא יווצר מצב שהוא נכנס לנעליים גדולות כל כך עד שסיכויי ההצלחה שלו מתמעטים.

ובדיוק כפי שמנהל טוב יודע את מי לקדם בצוות שלו, מי כבר בשל מספיק, מי מוכן לקחת על עצמו את האחריות.

אבל יותר מזה – הוא יודע לעזור לאדם עצמו לגדול לתוך התפקיד ע"י הטלת המשימות הנכונות. המשימות המתאימות למידותיו, גם לפי יכולותיו וכישוריו, וגם לפי מידת הבשלות שלו.

כך גם יצחק ידע שעשיו – על ידי ביצוע מצוות כיבוד אב ואם – יעלה בדרגת הענווה מה שיכשיר אותו לתפקיד ה"מורם מעם" שייעד לו.

שבת שלום

תמונה: pinterest.com