מאז 7 באוקטובר אנחנו חיים בתוך מציאות שאין לה סוף ברור. החטופים שעדיין לא חזרו, המלחמה המתמשכת, תחושת האבל שנוכחת בכל בית – כל אלה יוצרים אווירה של חוסר ודאות מתמשך. זהו מצב שאינו דומה למשבר חד־פעמי. כאן לא מדובר באירוע עם התחלה, שיא וסיום, אלא במציאות שנמשכת ללא קו סיום ברור. בספרות המקצועית קוראים לזה Prolonged Grief – אבל מתמשך, תופעה מוכרת שמתארת מצב שבו תחושת האבל והכאב ממשיכים ללוות אותנו, בלי שנוכל "לסגור מעגל".
ניהול פרויקטים הוא מקצוע שמטבעו מתמודד עם חוסר ודאות, אך ההבדל המהותי טמון בכך שבפרויקטים יש בדרך כלל מסגרת זמן. אנחנו יודעים מתי הפרויקט מתחיל, מתי עליו להסתיים ואיך נראה קו הסגירה. כעת, לעומת זאת, אנחנו פועלים בסביבה שבה לא ניתן לסגור את המעגל. הלופ נותר פתוח, ואיתו גם תחושת המתח והחוסר שליטה על חיינו. הדבר משפיע עלינו כאנשים, כמנהלים, וגם על הצוותים שלנו ומייצר עומס רגשי מתמשך שקשה להשתחרר ממנו.
ההשפעות ניכרות בכל הרמות. קשה לשמור על רמות אנרגיה יציבות כשהקרקע לא יציבה. קבלת החלטות נעשית מאתגרת יותר, ולעיתים נגררת לדחיינות או לספקות. גם יחסי האמון שלנו בעצמנו, בצוותים שלנו ובארגון מתערערים. ואולי החשוב מכל, אי אפשר באמת להפריד בין "מה שקורה בחוץ" לבין עולם העבודה. כולנו נושאים את זה איתנו, אל חדרי הישיבות, אל התכניות ואל הלו"זים.
ובכל זאת, דווקא כאן נכנסת האחריות שלנו כמנהלי פרויקטים ו־PMO. איננו יכולים לשנות את המציאות החיצונית, אך כן נוכל לנהל את עצמנו ואת הצוותים שלנו בתוך המציאות הזו.
זה מתחיל בהכרה פשוטה: להודות בקול רם שאנחנו פועלים בתוך מצב של אבל מתמשך. עצם ההכרה מעניקה לגיטימציה להרגשה ומאפשרת לנו לגשת אליה באופן ניהולי. לצד זאת, ניתן לייצר תחושת "סגירה חלקית" גם בעולם שבו הלופ אינו נסגר: לחלק יעדים גדולים למשימות קטנות שמעניקות תחושת הישג, לשמור על מסגרות קבועות כמו ישיבת סטטוס שבועית, ולפתוח את השיח עם הצוותים באופן שמכיר במצב ולא מתעלם ממנו.
לא פחות חשוב לזכור שגם לנו, כמנהלים, יש אחריות לדאוג לעצמנו. חוסן אישי הוא לא מותרות – הוא תנאי להמשך ההובלה. מנוחה, פעילות גופנית או רגעי נשימה קצרים במהלך היום אינם "בונוס", אלא חלק בלתי נפרד מהיכולת להמשיך להחזיק את המערכת.
בסופו של דבר, כולנו באותו מצב. העובדים, המנהלים, הצוותים וגם אנחנו. אף אחד לא חסין. הידיעה הזו מחזקת את תחושת השותפות ומאפשרת לנו להנהיג מתוך מקום אנושי יותר, רגיש יותר ומודע יותר.
ניהול פרויקטים במציאות הזו הוא לא רק תרגיל במקצועיות, אלא בעיקר מבחן לאנושיות שלנו. ואם יש מסר אחד שאפשר לקחת איתנו הלאה, הוא שדווקא בתוך הסטרס המתמשך והחוסר־ודאות, יש לנו יכולת לייצר עוגנים של יציבות, חמלה וחוסן – לנו, לסביבה שלנו ולפרויקטים שאנחנו מובילים.
מאת: חן קרואני, דירקטורית שיווק וקשרי חברות וארגונים, PMI ISRAEL
