חשבתי שכבר ראיתי הכול. אז לא!
אחרי שנים כ-PMO, עם התמחות עמוקה ב-Management Lean, שיפור מתמיד ואופטימיזציה של ביצועים, פיתחתי אמונות חזקות לגבי מה באמת מניע תוצאות בארגונים.
ואז, בכנס Institute Leadership PMI Meeting … משהו התערער.
במהלך אחד המושבים נחשפתי למושג שמעולם לא שמעתי קודם: Sabi-Wabi.
איך יכול להיות שקיימת עוד סיסמה ביפנית שאני לא מכיר?
侘び (Wabi): מבטא פשטות, צניעות וסוג של יופי עניו. במקור, למילה הייתה גם נימה של בדידות או עוני מבחירה, היכולת למצוא עושר דווקא במעט.
寂び (Sabi): מתייחס לחלוף הזמן, לפטינה ולהזדקנות הטבעית של דברים. זהו היופי שמופיע דרך השחיקה, הארעיות והסימנים שהזמן משאיר.
בקיצור, Sabi-Wabi עוסק בקבלה (acceptance) של חוסר שלמות ובהערכה של פשטות.
הוא מלמד אותנו שדברים לא צריכים להיות מושלמים כדי להיות משמעותיים או אפקטיביים.
למעשה, החיפוש אחרי שלמות הוא לפעמים בדיוק מה שמאט אותנו, יוצר לחץ ומונע התקדמות.
בהקשר ניהול פרויקטים, זה מתורגם לכמה עקרונות חזקים:
ראשית, התקדמות לפני שלמות. במקום לחכות לתוכנית ה“מושלמת“, למוצר ה“מושלם“ או למצגת ה“מושלמת“, פשוט מתקדמים, מבצעים איטרציות ולומדים תוך כדי.
שנית, פשטות לפני מורכבות. לעיתים אנחנו בונים יתר על המידה תהליכים, דשבורדים ומנגנוני ממשל מתוך מחשבה שיותר מבנה שווה יותר שליטה.
Sabi-Wabi מזמין אותנו לפשט ולהתמקד רק במה שבאמת מייצר ערך.
שלישית, קבלה של חוסר שלמות, גם במערכות, ובעיקר באנשים. צוותים לא צריכים להיות מושלמים כדי להצליח. להפך, כשאנשים מרגישים בטוחים להיות לא מושלמים, הם הופכים ליצירתיים יותר, מחויבים יותר ועמידים יותר.
מה שהכי הרשים אותי הוא איך הגישה הזו משפיעה ישירות על ביצועים.
שמעתי דוגמאות לצוותים שקיצרו זמני אספקה פשוט כי ויתרו על האובססיה ל“מוכנות מושלמת“ לפני יציאה לדרך. הם התחילו מוקדם יותר, ביצעו התאמות תוך כדי תנועה — והגיעו לתוצאות טובות יותר ול-market-to-time מהיר יותר.
דוגמה נוספת עסקה בהתנהלות ניהולית: מנהל שהודה בגלוי באי-ודאות ובחוסר שלמות יצר תרבות של ביטחון פסיכולוגי. התוצאה? יותר יוזמה, יותר אחריות — ובסופו של דבר ביצועים גבוהים יותר. וזה בדיוק המקום שבו זה אתגר אותי. כי מהעולם של Lean אני רגיל להסיר בזבוזים, לייעל זרימות, לסטנדרטיזציה של תהליכים, לשאוף למצוינות.
Sabi-Wabi לא סותר את זה. הוא משלים את זה. הוא מזכיר לנו שמאחורי כל תהליך, כל KPI, כל מתודולוגיה, יש בני אדם. ובני אדם הם, מטבעם, לא מושלמים.
ואולי זו לא בעיה שצריך לפתור אלא מציאות שצריך לאמץ.
החוויה הזו באמת שינתה לי את ה-mind of state. היא גרמה לי לחשוב כמה פעמים אנחנו דוחפים לשלמות, כשבעצם ”מספיק טוב כדי ללמוד“ היה הרבה יותר אפקטיבי.
וזה גם הזכיר לי משהו חשוב: לא משנה כמה ניסיון יש לנו, לא משנה כמה אנחנו חושבים שאנחנו יודעים, תמיד יש עוד מה לגלות.
וזה היופי שבזה. תמיד תענוג ללמוד כלים חדשים, גישות חדשות, זוויות ראייה חדשות.
כי בסוף, הצמיחה לא מגיעה ממה שכבר שלטנו בו אלא ממה שאנחנו עדיין מוכנים לחקור