בס"ד
שלום לכולם,
אנו עומדים בתחילתו של הספר השני בחמשת חומשי תורה – ספר שמות.
והשבוע, תובנות ניהול מההפטרה של פרשת שמות:
"וַהַבָּאִים֙ יַשְׁרֵ֣שׁ יַֽעֲקֹ֔ב יָצִ֥יץ וּפָרַ֖ח יִשְׂרָאֵ֑ל וּמָלְא֥וּ פְנֵי־תֵבֵ֖ל תְּנוּבָֽה׃ (ישעיהו כ"ז, פס' ו'-י"ג; כ"ח:פס' א'-י"ג; כ"ט פס' כ"ב-כ"ג)
והמסר השבועי – כש"השולחן מלא" – ואין מקום לחשיבה
פרשת שמות מתארת את תחילת שעבוד מצרים והנהגת פרעה (בקירוב: המאה ה־13 לפנה״ס), וההפטרה מתארת את הנהגת ישראל הכושלת בתקופת ישעיהו (המאה ה־8 לפנה״ס).
בשני המקרים מדובר בהנהגה שסגרה את עצמה, איבדה ניקיון דעת ומוסר, וחדלה להקשיב.
📖 הפסוק
"כִּ֚י כָּל־שֻׁלְחָנ֔וֹת מָלְא֖וּ קִ֣יא צֹאָ֑ה בְּלִ֖י מָקֽוֹם"
🔍 הרקע
הפסוק מתאר הנהגה ש“השולחן שלה מלא” – שפע, כוח ושגרה – אך אין בו מקום לאחריות, לביקורת או לראייה צלולה.
💡 התובנה הניהולית
עודף עומס, רעש או אינטרסים חונק שיקול דעת ומוביל להחלטות שגויות.
🛠 הפרקטיקה – קישור לעולם ניהול הפרויקטים
מנהלים, ובכללם מנהלי פרויקטים, חייבים לפנות “מקום על השולחן” – להאציל סמכויות, לסמוך על האנשים שלהם בצוות, לאפשר לעצמם זמן לחשיבה, לעיין בנתונים, להקשיב לאזהרות מהשטח. אחרת, הפרויקט עלול לקרוס לאו דווקא מחוסר משאבים, אלא בגלל חוסר בהירות או הבנה של המצב מצד המנהל.
❗ לסיכום,
הצלחה ניהולית לא נמדדת בכמה השולחן מלא, אלא אם נשאר בו מקום לפניות מצד המנהל, לחשיבה עצמית ואחראית, לביקורת ולמנהיגות אמיתית.
שבת שלום. בשורות טובות 🙏