פרשת ויקרא עוסקת בדיני הקורבנות, והיא פותחת בקרבן 'עולה' הבא ממין הבהמה – בקר או צאן. נושא זה מסתיים במלים: "עולה הוא, אשה ריח ניחוח לה'".
לאחר מכן ממשיכה התורה ומדברת על קרבן 'עולה' הבא מן העוף, וגם נושא זה מסתיים במלים זהות: "עולה הוא, אשה ריח ניחוח לה'".
כותב על כך רש"י בפירושו: "נאמר בעוף 'ריח ניחוח' ונאמר בבהמה 'ריח ניחוח' – לומר לך: אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוון את לבו לשמים".
נשאלת השאלה מי המרבה ומי הממעיט?
לפי הפשט – עולת בהמה היא "המרבה", שכן גדולה היא מעולת העוף.
אלא שאת העוף מקריבים בשלמותו, ואילו את הבהמה – לא.
כמו כן – גימטריה של עוף גדולה פי 3 מגימטריה של בהמה (עוף = 156, בהמה = 52).
מסיקים מכך שרש"י באומרו אחד המרבה ואחד הממעיט מכוון לכך שיש לשים את הדגש על האיכות ולא על הכמות, כשם שהתורה מתייחסת בכבוד זהה הן למביא הבהמה והן למביא העוף.
מי יתן שנזכה כולנו לייחס חשיבות גדולה לאיכות עבודתנו וחיינו !