בכל ארגון מתקיימת שכבה דקה אך חזקה של אשליה ניהולית.
תחושה שהכול מתקדם, שהיוזמות מתקדמות כמתוכנן, שהצוותים עובדים היטב ושהפרויקטים “על מסלול”.
זוהי בועת ההד הניהולית — Leadership Echo Chamber — תופעה שבה ההנהלה שומעת בעיקר את עצמה.
מדובר במרחב שבו הדיווחים, הפרשנויות והמצגות שמגיעות למעלה עוברות סינון טבעי כל כך רב, עד שהמציאות בשטח כבר כמעט אינה נוכחת. שכבות הניהול מרככות קשיים, מסדרות מסרים, לעיתים בלי כוונה, ולפעמים מתוך לחץ לעמוד בציפיות.
כך נוצר מרחב החלטות שנשמע הרמוני, בטוח ושקט , אך למעשה מנותק מהיומיום האמיתי של העובדים.
בועת הד אינה תוצאה של רשלנות. היא תוצר טבעי של דינמיקה אנושית: הרצון לשדר שליטה, להציג הצלחות, לשמור על דימוי מקצועי ולפעול בתוך נרטיב שמרגיש נכון.
אך בתוך הנוחות הזו מסתתרת בעיה עמוקה: כאשר ההנהלה שומעת רק את עצמה, היא מפספסת את הרגע שבו הארגון מפסיק לתפקד כמערכת אחת.
היא מפספסת חסמים, תלות בין מחלקות, עומסים מצטברים, בלבול תפקידי, קונפליקטים סמויים, והיעדר תיאום שנראה קטן אך יוצר פערים עצומים בביצוע.
במצב כזה, הצורך בניהול פרויקטים מקצועי אינו נעלם הוא פשוט מוסתר.
מכיוון שכל המידע שמגיע למעלה נראה “יפה” וכך ההנהלה מסיקה שאין מורכבות, שאין סיכונים ושאין צורך בדמות שתציף את האמת ותנהל את המערכת בראייה רוחבית.
הרבה יותר נוח למנהלים להגדיל את הצוותים שלהם, להרחיב סמכויות ולבסס את מעמדם, מאשר להכניס לתוך המערך מנהל פרויקט שיחשוף את מה שאחרים מעדיפים לא לראות: פערים, עיכובים, חוסר תיאום ובעיקר מציאות.
כך נולדת הסיבה האמיתית להיעלמות מקצוע ניהול הפרויקטים בארגונים: לא כי הארגון לא צריך אותם, אלא כי בועת ההד מייצרת אשליה שהוא מיותר.
אם הכול מתקדם, למה צריך מישהו שינהל? ואם כל מנהל מציג “התקדמות יפה”, מדוע להביא אדם שכל תפקידו הוא להראות את הקשיים שבדרך?
הנוחות הזו הופכת מסוכנת כאשר מתחילים להרגיש את המחירים: פרויקטים שמאבדים קצב, יוזמות שמתחילות יפה ונעצרות, עובדים שמוצאות עצמם בין דרישות סותרות, וחוסר בהירות שמוביל ליותר ויותר כיבוי שריפות שמסתירים את היעדר הסדר האמיתי.
בתחילה כמעט לא רואים את הסדקים. המצגות עדיין מרשימות, הדיווחים מסודרים, וההנהלה רגועה. אך בשטח מתחילה שחיקה, משימות נמרחות, האחריות מטושטשת, תלות בין אגפים לא מסונכרנת, תקלות נפתרות מאוחר מדי.
וכשהפער בין מה שהארגון מספר לעצמו לבין מה שקורה באמת הופך גדול מדי — הוא מתפוצץ.
זה הרגע שבו הארגון מגלה שהדבר שהיה חסר לו מהיום הראשון היה לא עוד מנהל אלא סדר, ארגון ותכנון ע״י מנהל פרויקט.
מנהל פרויקט מקצועי אינו עוד חלק מהשרשרת.
הוא החוליה שמחברת את הארגון פנימה והחוצה.
הוא זה שמביא את האמת לשולחן, גם כשלא נוח לשמוע אותה, מונע מעומסים להסתיר כישלונות עתידיים, הוא זה שמייצר תיאום, סדר, תעדוף ויכולת ביצוע ובעיקר הוא זה שפורץ את בועת ההד, מחזיר את הארגון לקרקע ומוודא שההתקדמות איננה רק סיפור יפה, אלא תוצאה אמיתית.
ניהול פרויקטים אינו מותרות. הוא המנגנון שמונע מהארגון ליפול לתוך האשליה שהוא מספר לעצמו. וכשהמנגנון הזה חסר, ההתקדמות אולי נראית יציבה, אבל היא מתקיימת בתוך חלל הד ריק.
רק כשהמקצועיות הנדרשת חוזרת לשולחן, הארגון יכול באמת לנוע קדימה
בניוזלטר הבא נציג מודל פעולה פרקטי לשבירת ההד הארגוני.
צעד־אחר־צעד שיאפשר לכל מנהל ומנהלת פרויקט להחזיר את המציאות, הבהירות והביצוע לשולחן ההנהלה.