אִישׁ֩ כִּֽי־יִדֹּ֨ר נֶ֜דֶר לַֽיהֹוָ֗ה אֽוֹ־הִשָּׁ֤בַע שְׁבֻעָה֙ לֶאְסֹ֤ר אִסָּר֙ עַל־נַפְשׁ֔וֹ לֹ֥א יַחֵ֖ל דְּבָר֑וֹ כְּכָל־הַיֹּצֵ֥א מִפִּ֖יו יַֽעֲשֶֽׂה

מילה זו מילה. הבטחה זה נדר.
אך גם לכך כללים. הפרשה מפרטת באריכות את עניין הנדר, כדי להדגיש עד כמה חשוב העניין.

כשחזר רבי עקיבא עם 24 אלף תלמידיו, כלבא שבוע, אב אשתו, נפל על רגליו ושאל איך אפשר להפר הנדר לגבי ביתו ולגביו. שאל רבי עקיבא: אם ידע היה נודר? כשענה לא, אז התיר לו.

אנו לומדים מזה שרצוי מראש לא לנדור. לסייג ולהתנות ולהגיד בלי נדר. כדי לא להיכנס למחויבות שיהיה קשה לקיימה.

אבל אם הבטחת, או אף נדרת – עשה הכל כדי לעמוד במילה שלך !

 

עוד מספרת הפרשה על המלחמה עם מדיין.

וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל־משֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:
בנְקֹ֗ם נִקְמַת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל מֵאֵ֖ת הַמִּדְיָנִ֑ים אַחַ֖ר תֵּֽאָסֵ֥ף אֶל־עַמֶּֽיךָ:

משה נמלט ממצרים למדין שם מצא מחסה. לכן למלחמה במדיין לא הצטרף.

ועל כך אמרו חכמנו "באר ששתית ממנה-אל תזרוק בה אבן". להיזהר מלהיות כפוי טובה.

 

וַיָּבִ֡אוּ אֶל־משֶׁה֩ וְאֶל־אֶלְעָזָ֨ר הַכֹּהֵ֜ן וְאֶל־עֲדַ֣ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֗ל אֶת־הַשְּׁבִ֧י וְאֶת־הַמַּלְק֛וֹחַ וְאֶת־הַשָּׁלָ֖ל אֶל־הַמַּֽחֲנֶ֑ה אֶל־עַרְבֹ֣ת מוֹאָ֔ב אֲשֶׁ֖ר עַל־יַרְדֵּ֥ן יְרֵחֽוֹ:

וַיֵּ֨צְא֜וּ משֶׁ֨ה וְאֶלְעָזָ֧ר הַכֹּהֵ֛ן וְכָל־נְשִׂיאֵ֥י הָֽעֵדָ֖ה לִקְרָאתָ֑ם אֶל־מִח֖וּץ לַמַּֽחֲנֶֽה:
וַיִּקְצֹ֣ף משֶׁ֔ה עַ֖ל פְּקוּדֵ֣י הֶחָ֑יִל שָׂרֵ֤י הָֽאֲלָפִים֙ וְשָׂרֵ֣י הַמֵּא֔וֹת הַבָּאִ֖ים מִצְּבָ֥א הַמִּלְחָמָֽה:
וַיֹּ֥אמֶר אֲלֵיהֶ֖ם משֶׁ֑ה הַֽחִיִּיתֶ֖ם כָּל־נְקֵבָֽה:

כשכועסים מפסידים ובד"כ מצטערים אח"כ.
משה כעס על הלוחמים במדיינים שלא חיסלו את הנשים המחטיאות לעבודה זרה.
בכעסו שכח את ההלכה והפסיד

 

ועוד  נלמד שכסף בא והולך כידוע.


בקשת ראובן וגד להתנחל בעבר הירדן המזרחי ולא להיכנס לארץ בגלל המרחבים הגדולים לרעות את מקניהם הרב היה בעוכריהם. הם היו הראשונים שהוגלו על ידי מלך אשור.

קודם תפוס את הדב … אומר הפתגם העממי, אח"כ חלק את עורו.
כך ציווה השם את בני ישראל קודם כבשו את הארץ ואח"כ חלקו לשבטים

שבת שלום