ויקרא פרק י"ג

א וַיְדַבֵּ֣ר יְהֹוָ֔ה אֶל־משֶׁ֥ה וְאֶל־אַֽהֲרֹ֖ן לֵאמֹֽר:
ב אָדָ֗ם כִּי־יִֽהְיֶ֤ה בְעֽוֹר־בְּשָׂרוֹ֙ שְׂאֵ֤ת אֽוֹ־סַפַּ֨חַת֙ א֣וֹ בַהֶ֔רֶת וְהָיָ֥ה בְעֽוֹר־בְּשָׂר֖וֹ לְנֶ֣גַע צָרָ֑עַת וְהוּבָא֙ אֶל־אַֽהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֔ן א֛וֹ אֶל־אַחַ֥ד מִבָּנָ֖יו הַכֹּֽהֲנִֽים:

מכאן ועד סוף הפרשה מתארת התורה נגעים שיש בעור ומורה לאדם הנגוע ללכת אל הכהן על מנת שיבדוק את הנגעים ויתווה את דרך הפעולה.

אלא שיש בכל הקשור בנושא נגעים, ובמיוחד בצרעת, כלל:

כהן יכול לבדוק כל אדם, אבל לא את עצמו. אם יש חשד שהכהן עצמו נגוע, ועל אף שיודע הוא במדויק כיצד נראה הנגע, שהרי מאבחן הוא אחרים – עדיין חייב הוא ללכת לכהן אחר שיבדוק אותו.

במסכת נגעים פרק ב' משנה ה' אומרת המשנה: 
"כל הנגעים אדם רואה, חוץ מנגעי עצמו"

מסופר, על רופא מפורסם במיוחד, שהיה מפורסם על מעשי החסד והצדקה שלו, אך גם בגאוותו ושחצנותו.

יום אחד, תוך כדי נסיעה במכונית, הבחין הרופא ברב העיירה כשהוא הולך ברגל. הרופא הציע לרב להסיע אותו למחוז חפצו. בדרך, החל הרופא להתפאר במעשיו. "היודע אתה, כבוד הרב, מגיעים אליי פציינטים רבים שלא יכולים לשלם לי אך תמיד אני מקבל אותם. אני נותן להם טיפול זהה לטיפול שמקבלים הפציינטים המשלמים במיטב כספם".

"גם אני נוהג כך" השיב הרב ללא התפעלות.

הרופא תיאר לעצמו שהרב מתכוון לייעוץ שהוא מעניק ל"פציינטים" הרוחניים שלו, ללא תשלום. "בנוסף לכך", הוא המשיך, "כאשר מטופלים לא יכולים לרכוש תרופות, אני מעניק להם את התרופות בחינם".

"גם אני נוהג כך" הגיב שוב הרב.

אולי הרב מעניק גם עזרה גשמית לפונים אליו, חשב הרופא לעצמו. "לפעמים המטופלים זקוקים לסיוע גם אחרי הטיפול, וגם אותו אני נותן להם – למרות שאני עסוק מאוד".

"גם אני נוהג כך".

וכך המשיכה השיחה: הרופא מתפאר במעשיו הטובים, והרב אומר שוב ושוב "גם אני נוהג כך".

בסופו של דבר לא יכל הרופא להתאפק ושאל: "אינני מבין. אינך רופא, ואין לך מטופלים – האם גם אתה עושה את כל הדברים הטובים שאני עושה"?

"לא, התכוונתי לומר שגם אני נוהג כך: מספר על מעשיי הטובים, ואילו את חסרונותיי אני מצניע"!

הבעל שם טוב, מייסד תנועת החסידות, לימד אותנו כי הזולת הוא כמו מראה – אם אנו מבחינים בחסרונות מסויימים הקיימים בו, הרי זה משום שחסרונות אלו נמצאים בנו. חשוב להסיק את הלקח מן התלמוד ומן הסיפור: אנו נוטים לראות את חסרונות הזולת ולא את חסרונותינו אנו!

(מתוך אתר חב"ד)

ומה אנחנו לומדים מזה?

ברמה הפילוסופית / מוסרית – להיות צנועים.

ברמה הפרקטית – ביקורת, גם אם היא ביקורת פנים – צריכה להיעשות ע"י גורם חיצוני. מישהו שאינו מעורב בפרויקט או בארגון. אדם שאין לו אינטרס בנעשה, כי רק אדם כזה מסוגל לראות את התמונה הכוללת, לשאול את כל השאלות מבלי לנסות לנתב את התשובות לכיוון מסוים רצוי.

אף אחד לא אוהב שמבקרים את מעשיו, אבל כדי להיות טובים יותר – אין לנו ברירה אלא לעשות ביקורת.

ולראייה – לשם מה יש בקרת איכות למשל?

שבת שלום