ויקרא פרק כ"ה:

וַיְדַבֵּ֤ר יְהֹוָה֙ אֶל־משֶׁ֔ה בְּהַ֥ר סִינַ֖י לֵאמֹֽר:
דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָֽמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם כִּ֤י תָבֹ֨אוּ֙ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֖י נֹתֵ֣ן לָכֶ֑ם וְשָֽׁבְתָ֣ה הָאָ֔רֶץ שַׁבָּ֖ת לַֽיהֹוָֽה:
שֵׁ֤שׁ שָׁנִים֙ תִּזְרַ֣ע שָׂדֶ֔ךָ וְשֵׁ֥שׁ שָׁנִ֖ים תִּזְמֹ֣ר כַּרְמֶ֑ךָ וְאָֽסַפְתָּ֖ אֶת־תְּבֽוּאָתָֽהּ:
וּבַשָּׁנָ֣ה הַשְּׁבִיעִ֗ת שַׁבַּ֤ת שַׁבָּתוֹן֙ יִֽהְיֶ֣ה לָאָ֔רֶץ שַׁבָּ֖ת לַֽיהֹוָ֑ה שָֽׂדְךָ֙ לֹ֣א תִזְרָ֔ע וְכַרְמְךָ֖ לֹ֥א תִזְמֹֽר:

שנת שמיטה נועדה לאפשר גם לאדמה לנוח.

כמו שבני האדם קיבלו יום מנוחה שבועי לצבור כוחות, כך גם האדמה קיבלה שנה שלמה לנוח ולהתחדש.

רבות הזכרנו כבר עד כמה חשובה המנוחה, העצירה, והפעם נתמקד בנושא אחר הקשור לשמיטה, וכך כתוב:

אֵ֣ת סְפִ֤יחַ קְצִֽירְךָ֙ לֹ֣א תִקְצ֔וֹר וְאֶת־עִנְּבֵ֥י נְזִירֶ֖ךָ לֹ֣א תִבְצֹ֑ר שְׁנַ֥ת שַׁבָּת֖וֹן יִֽהְיֶ֥ה לָאָֽרֶץ:
והָֽיְתָ֠ה שַׁבַּ֨ת הָאָ֤רֶץ לָכֶם֙ לְאָכְלָ֔ה לְךָ֖ וּלְעַבְדְּךָ֣ וְלַֽאֲמָתֶ֑ךָ וְלִשְׂכִֽירְךָ֙ וּלְתוֹשָׁ֣בְךָ֔ הַגָּרִ֖ים עִמָּֽךְ:
וְלִ֨בְהֶמְתְּךָ֔ וְלַֽחַיָּ֖ה אֲשֶׁ֣ר בְּאַרְצֶ֑ךָ תִּֽהְיֶ֥ה כָל־תְּבֽוּאָתָ֖הּ לֶֽאֱכֹֽל:

השמיטה מביאה עימה כללים רבים הקשורים לבעלות, זכויות והתחייבויות על הקרקע, כאשר התורה מבהירה כי כל אשר צומח מעצמו באופן טבעי בשנה זו הינו הפקר !

המשמעות היא שבעל השדה מאבד את בעלותו באותה שנה. לכל אחד יש זכות לבוא ולקחת את הפירות.

בעלות על רכוש מביאה איתה כבוד, סטטוס, גאווה, ביטחון, אחריות ועוד.

האם יכול בעל הקרקע לחוש כל זאת כשהאדמה כביכול אינה שלו כל שנה שביעית?

קשה לנו לשחרר בעלות על רכוש. אנו חיים בעולם תחרותי וחומרי שבו שם המשחק הוא צבירת רכוש. לא פעם זה גם מה שמגדיר אותנו.

אז לשחרר?

לתת לאחרים להשתמש במה שהוא שלנו??

אז כן.

אפשר ללמוד מכאן מעט על צניעות, אבל יותר מזה על חשיבות השחרור.

שחרור מאפשר לנו חופש.

מאפשר התפתחות, צמיחה, חשיבה מחוץ לקופסא.

שחרור מאפשר לנו לצאת מהקיבעונות של עצמנו, להרגיש קלים יותר ומלאי מוטיבציה כי הורדנו מעלינו משקל.

לרובנו לא קל לשחרר, ולא תמיד גם ברור מה אפשר וצריך לשחרר.

אבל יש נקודות ציון שאפשר בהחלט להתייחס אליהם כנקודת יציאה לדבר הבא.

סיום פרויקט למשל.

נקודה למחשבה.

שבת שלום